בלבו של קובץ הסיפורים הבשל והנפלא הזה עומדים הספק, ההשתהות, אי הביטחון וסימני השאלה. הם אלו המכתיבים את התמה ואת הריתמוס העוברים כחוט השני בין כלל הסיפורים האפיים המגלים והמסתירים כאחד. בתנודה מן ההווה אחורה, וגם לעומק – למישור הסב-טקסט של החיים – נפתחות תיבות פנדורה המאירות על חיי הגיבורים ועל נפשם.
מעבר למארג החיים הקונקרטיים מתגלה תוך כדי קריאת הטקסטים חיפוש אוניברסאלי אחר משמעות. משמעות זו צומחת מאותם מארגים שקרו וקורים לגיבורים ונובעים מתוכם באופן מודע או כרישומים של אנרגיית חיים נעלמת. הניסיון לגעת, להאיר ולהחזיק ולו לרגע את ההבנות הממהרות לחמוק הלאה במסלול החיים, הוא זה המעניק לכתיבתה של נחמה נבון נופך ייחודי עמיד ובו בזמן גם שביר.
הטקסטים עוסקים ברובם בקושי לפענח את הבחירות שאנו מתנסים בהן במשך החיים. קושי זה נוגע באינטימיות של האדם לבין עצמו, אינטימיות הצומחת ומתבררת בתוך היחסים המשפחתיים והבין אישיים המוקדמים והמאוחרים. טיבם של אלה להחליף פנים עם הזמן והנסיבות המשתנות, ולהעמיד בספק את מהותם, ואת ההישגים שנרכשו ונטמעו בנו כתולדה מהם. במקרים אחרים להעמיד בספק את עצם התקיימותם וההשלכות שלהם על מציאות החיים המתגלגלת.
בסיפור "איך אתה מעז" חוזרת הגיבורה על המשפט ששמעה מאמה פעמים רבות בלילה אחד בילדות הרחוקה בבית הוריה בקיבוץ. היא אמורה הייתה לישון במיטת ההורים מעבר לוילון בבית שקראו לו בקיבוץ 'חדר'. הילדה שמעה את אמה חוזרת ואומרת לצבי, לגבר שאינו אביה "איך אתה מעז"? ורעשים מוזרים ולחש. זו ילדה שהתעקשה לישון בבית ההורים בניגוד למקובל ולהרשאה של המוסדות. היא הייתה בטוחה שצבי בא בגללה, כדי להזהיר את הוריה. אבל מה באמת היה שם מעבר לוילון? שאלות ותהיות רבות עולות פתאום במהלך מסע הלוויה לאותו גבר, מסע בו היא מלווה את אמה בדרכו האחרונה של צבי . האם מה שהתרחש היה בידיעתו של אביה? מה אנחנו רוצים לדעת על היחסים בין ההורים שלנו? למה בכלל לעסוק בזיכרון הזה, ומה משמעותו בחיינו בהווה? מה משמעותו של זיכרון שעלול להכאיב לנו אם נעמיק בו.
רבים מהסיפורים בוחנים את ההתאמות שאנו עסוקים בהן, אותן התאמות שאנו בודקים כל ימינו, מבררים ומבינים לסירוגין, נחים בתוכן לפרקי זמן קצובים, וממשיכים הלאה אל הבנות חדשות. הסיפורים נוגעים בבנייה ובפירוק של טקסטים, של מערכות יחסים ושל מקומות כהולדה ומיתה של אירועים וזיכרונות. אלו מלווים במבט מפוכח אך ברובו חומל את הגיבורים המתלבטים בכל אלה בכובד ראש. הצלקות נשכחות נפערות לפתע בסימן שאלה גדול הדורש תשובה מיידית, תשובה שהסיכוי לייצר אותה קלוש.
הסיפור "הוא מאלה ש…" מתרחש בדואר. גבר לא מוכר עומד בתור לפני הגיבורה. לפתע היא מזהה אותו כילד חוץ בקיבוץ בבית הילדים שבו גדלה. היא נזכרת באירוע בו הוא היה קורבן להתעללות של קבוצת הילדים בני המשק. הזיכרונות, המצפון המרים ראשו המפלצתי לפתע, השאלות והפרשנויות מציפות ומתפזרות בה באחת- מה היה באמת, איך נחקק האירוע בנפשו, מה עושים עם רגשות האשמה בדיעבד. ואולי מדובר בהפרזה של דמיון ילדות סתמי ומטריד? האם לפתוח ולדבר עם הילד שגדל? או שהתשובה טמונה בשאלה: "מה יש לעשות עם הזיכרונות ורגשות האשמה חוץ מאשר להביט בהם ישר בעיניים ולדעת אותם כפי שהם, בלי כחל וסרק."
הסיפור "החיים יש להם את זה" מטלטל את גיבוריו באישון לילה מביתם הרגוע, משגרה ברוכה ובטוחה אל חושך מאיים. בלילה אפל אחד נקראים תושבי יישוב בשרון לארוז את ילדיהם ולצאת למסע בכבישי השכונה אל המתנ"ס המקומי בשל התהפכות משאית ובה חומר דליק ומסוכן שנשפך על כביש החוף. החומרים המסוכנים המפוזרים סביבם משמשים גם כמטאפורה כובשת לטלטלות המתפרצות אל חיינו ללא הכנה. ובעצם, מה שורש הטלטלה הזאת ומה מקורה? זו נשארת שאלה ללא מענה רציונאלי עם סגירת הסיפור: "הגוף שלי מצטמרר. האם זאת רק הרוח? הרי בעצם כלום לא קרה. בסוף לא קרה כלום, אז למה אני נרגשת כל כך?"
מגבלות הדיאלוג, התחושה שיש כל כך הרבה דברים לומר, ועם זאת הקול המהסה המנסה ללא לאות לשמור את כל השדונים בבקבוק, כל אלה מהווים ניסיון שנועד להשקיט את ההמולה הפנימית כדי שלא להעיר את הנמר והם מוצאים ביטוי גם בסיפור " too bad/ not too bad", ובמיוחד בנובלה היפהפייה החותמת את הקובץ כולו "לפני שהנמר יתעורר". הדמויות נדמות למיכלים של תנועה בין כוחות משיכה ודחייה. ואולי הרחקתם זה מזה היא סוג של הגנה, שנועדה למנוע את החיבור שאי אפשר לעמוד בו? תלות ויחסי גומלין נאבקים אפוא מול אשליית הלכידות הזוגית והמשפחתית, ובכושר העמידות האישי. מתוארת מערכת זוגית הנעה בין פירוק לחיבור ופצע מן עבר שנפער בעקבות מפגש מקרי עם חבר קרוב, חבר מימי הצבא שהקשר איתו נותק ללא סיבה ברורה. הנובלה מעלה תהיות מהי חברות בין גברים, מה חלקה של הזוגיות בהקשר לחברות כזו, עד כמה אירוע משמעותי כמלחמה (השתתפת-לא השתתפת) משפיע על מערכת יחסים בין חברים. לזיכרון תפקיד מרכזי גם כאן, כפי שמתואר באפוריזם הלירי המקדים את הסיפור:
"אבל הזיכרון. פתאום הוא מבליח מתוך השכחה. מתפצח כמו זרדים שהבערנו בל"ג בעומר, אחד-אחד. וארח כך קרשים גדולים: החמצות, טעויות, הבגידות בעצמך. באחרים. אחרים בך. הידיעה והזיכרון. ככה הם הולכים איתך יחפים על גחלים לוחשות כל הלילה. ומה שמתפחם: האשליה שהדברים עוד יסתדרו עם הזמן, הו הזמן, זה שמאכל את עצמו גם ברגע זה"
ולסיום, השירים הליריים פרי עטה של המחברת מאירים כזרקורים את הסיפורים, והם שזורים כאבני חן בתוך מחרוזת הסיפורים המרגשים ומעוררי המחשבות.
תמרה אבנר היא סופרת ומשוררת. ספרה האחרון "התנתקויות" ראה אור ב-2009 בהוצאת זמורה ביתן
נחמה נבון - לפני שהנמר יתעורר 